פוסט פרידה, לפחות בנתיים

כבר הרבה זמן שאני פותחת את הבלוג ואומרת לעצמי שמזמן לא כתבתי, אבל אין לי מה לכתוב.

אני עדין במקום הזמני והתקוע בתקווה להתקדם למקום טוב יותר בקרוב.

קיבלתי אישור שהשלמתי את חובתיי לתואר וה-LLM מאחורי, מה צופן בחובו העתיד עדין לא ברור.

ניו-יורק בעיקר בזכרונות ומחשבות ואני כל פעם מבטיחה לעצמי שאני אמיין את התמונות לאלבום שאני רוצה להכין.

אז עד שאני אחליט מה יהיה עם הבלוג,

היו שלום ותודה על הדגים

ואתם תמיד מוזמנים לבלוג הבישול שלנו, כי הוא פעיל מתמיד.

זהו נגמר?!

כמעט 3 שבועות שאנחנו חזרה בארץ.

ובשעה טובה ואחר הארכה נוספת של 10 ימים התיזה שלי הוגשה והשלמתי את חובתיי לתואר, עכשיו נותר לחכות לציון.

חשבתי שתהיה הקלה גדולה ותחושת וואו, אבל כלום,

כי עכשיו אין לי יותר תירוצים להימנע מהשלטת סדר בחיים שלנו כאן.

הרבה יותר נעים להתחבא בבית אצל אמא עם ספר מלחפש עבודה ולתכנן מה אני אעשה כשאהיה גדולה.

וגם להתחבא אצל אמא זה לא כזה קל

שהתקופה הזו תעבור במהרה

מי היה חושב שאני אחכה בכזה קוצר רוח לימי עבודה של 12  + שעות?!

חזרה הביתה

אנחנו כבר ארבעה ימים חזרה בארץ. עדין אין לי ממש תחושה של זמן או ימי שבוע.

יש משהו בקצת סוריאליסטי באוויר, הרבה דברים שמרגישים כאילו לא עזבנו ל-10 חודשים. מצד שני, אתמול בעודי  נוסעת חזרה הביתה, ,הלכתי לאיבוד" כי בנו כביש חדש ופספסתי את הפניה הביתה, אל דאגה זה היה עיכוב קצר ביותר. ובכלל אנחנו לא ממש חלק ממה שקורה סביבנו ומרחפים קצת מעל.

חוצמזה אני עדין גוררת זנב בצורת תיקונים לתיזה שאני ממש מתקשה להגיע אליו נפשית ולראיה הסחות הדעת בצורת כתיבת הבלוג, שניה אחרי ששלחתי מייל תחנונים למנחה לקבל עוד הארכה .

ובכלל הדאגה המרכזית כרגע היא למצוא עבודה וממש לא לסיים תיזה.

וכל זה נעשה כשיש לי יכולת ריכוז של זבוב וסבלנות של ילד ששכח את הרטלין שלו.

זהו, חוזרת לקפצץ בין התיזה לבין חיפוש העבודה

שינוי אווירה

זהו, נגמר, את הפוסט הזה אני כותבת מהמטוס בדרך ללוס אנג'לס לטיול של שבועיים לפני שאנחנו חוזרים לארץ ונשאבים לתוך שגרה חדשה.
היום בבוקר, כשפינינו את הדירה שהיתה הבית שלנו בתשעת החודשים האחרונים, פתאום הרגשתי ריקנות. רק אתמול בעודי מנסה לארוז את החפצים שצברנו (ולא ברור איך אבל צברנו המון ובמקום 4 מזוודות בהלוך יהיו לנו 7 בחזור, מזל שאבא שלי לוקח חלק) נפל האיסמון, חוזרים לארץ.
חילקנו בין חברים את החפצים שהצלחנו לצבור ואין טעם לקחת אותם איתנו (ומסתבר שצברנו לא מעט בתשעת החודשים), חילקנו גם את השאריות מהמקרר (כי אוכל לא זורקים) והדירה היתה קרה, חשוכה ולא שלנו כמו ביום הראשון שהגענו.
מתקופה של עבודה אינטנסיבית וריצה להשלים את הבחינות ועבודה לתוך הלילה פתאום הכל נגמר, טקסים, גלימות סגולות מרשימות ופתאום כולם עוזבים ומתפזרים לכל עבר. מטרידה המחשבה איזה קשר יישאר לנו עם האנשים שחלקנו איתם את החודשים האחרונים ושהיו עדים השיאים ומשברים שלי. יש בי רצון אמיתי לשמור על קשר עם כמה וכמה אנשים נפלאים שהכרתי בתקופה זו ואני רוצה לחשוב שהתגברתי ובניגוד לחוויות זמניות אחרות, הפעם אני אצליח ונוכל להישאר בקשר.
עוד מוקדם לי לסכם את חוויות הלימודים סיכום מהותי, במיוחד שיש לי זנבות שמחכים לי כשאני אשוב לארץ בצורת תיקונים לתיזה שהגיעו בעודי בטיול, אבל אני יודעת שלניו יורק אני אתגעגע. כמה שלא היה לי זמן לטייל ברחובותיה ולחוות אותה כמו שמגיע לה, אהבתי לגור בה, אהבתי ללכת ברחובות להסתכל על האנשים וחלונות הראווה ולא הספקתי להתפעל.
בקצב האינטנסיבי שלנו שממשיך היטב את האינטנסיביות של השנה הזו אנחנו עוברים במעבר חד לטיול של שבועיים שבו נבקר חברים ונראה נופים, ואח"כ חוזרים לארץ לחפש עבודה, דירה ולבנות מחדש את החיים שלנו. אני מקווה שבין לבין יהיה לנו גם זמן לעכל את החוויות שצברנו ויכול להיות שזה ייקח עוד הרבה זמן עד שנוכל לסכם את החוויה באמת.

הסמינר של breaking barriers

בקיץ לפני שנתיים היתי בסמינר שמפגיש צעירים ישראלים ופלסטינאי, מאז קרו הרבה דברים, אבל משהו נשאר, אני לא תמיד יכולה לשים על זה את האצבע, אבל אני יודעת שמאז שאני חושבת על זה קצת אחרת. זה מה שכתבתי לפני שנה

והנה הפרטים שקיבלתי במייל לגבי הסמינר השנה:

סמינר ישראלי פלסטיני

מפגש ישיר בין ישראלים לפלסטינים כמעט ואינו מתקיים כיום. המציאות של איבה, הרג ופחד משפיעה על כולנו בצורות רבות ושונות וההפרדה המוחלטת בין הצדדים גורמת למפגש ושיחה להיראות כמעט בלתי אפשריים.

המלחמה האחרונה רק מחזקת את הרושם הזה.

Breaking Barriers הינה יוזמה עצמאית, ישראלית-פלסטינית משותפת,

שהוקמה בשנת 2002.

מטרתנו לאפשר מפגש בין צעירות וצעירים ישראלים ופלסטינים משני צידי המחסום,

וליצור מרחב לשיח פתוח וכן.

הסמינרים, שמתקיימים מדי קיץ בגרמניה, אורכים שבועיים,

ומיועדים לצעירים/ות בני 18 עד 30.

השנה ייערכו הסמינרים ה-16 וה- 17 במסגרת היוזמה.

הסמינר המעורב לנשים ולגברים יתקיים בתאריכים 26/7-9/8

הסמינר המיועד לנשים בלבד יתקיים בתאריכים 18/7-1/8

ההשתתפות בסמינר מותנית בהשתתפות בסדנת מיון שתיערך במקומות שונים בארץ בתחילת חודש מאי.

לפרטים נוספים והרשמה למיונים צרו קשר:

צפון: עופר 052-3501364

ירושלים: ליסה 050-7532821

מרכז: אליענה 054-4684548

דרום: אליענה 054-4684548

תמונה חדשה

נכון, פריחת הדובדבן כבר הסתיימה, אבל אני ממש אוהבת את התמונה ובא לי להתחדש

וזו התמונה המלאה

ולאחרונה פיתחתי תחביב חדש – צילום, על כך בפעם אחרת, אבל זה קצת תמונות שצילמתי באביב בניו-יורק:

הפיקאסה שלי

ישורת אחרונה

בשבועות האחרונים להכל יש קצב מסחרר.

אתמול כתבתי את הבחינה האחרונה שלי, עכשיו אני צריכה לסיים את התיזה ועוד עבודה קטנה והכל בפרק זמן של שבוע.

כי בעוד שבוע מגיע הטקס החגיגי עם הגלימה הסגול ואיתו סיום התואר, לא ברור איך אני כבר במקום הזוה שרואים את הסוף וכל סיבוב ברחובות גורם לי לחשוב כמה אני אתגעגע לעיר הזו וכמה זה מרגיש לי קצר מידי ושטרם מיציתי. כל מה שאני רוצה זה להסתובב ברחובות

אבל, אין לי זמן למלנכוליה הזאת, אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולסיים עם המטלות שעוד נותרו, כי אחרת התואר הזה לא יסתיים ואז זה יהיה עוד יותר עצוב.

ואני בוהה בערימות הספרים המונחות על השולחן שלי ולידה ערימה של מאמרים

ועל המחשב הקובץ של התיזה פתוח

ואני כותבת את הרשומה הזו, במקום את התיזה